פרק ט. המתת חסד

פרק ט. המתת חסד

 

מה זה המתת חסד? המתת חסד, או בלועזית Euthenasia משמעותה ''מיתה טובה''. משמעות המונח ''המתת חסד'' הוא המתה מתוך רחמים, כלומר - סיום חייו של חולה הסובל ממחלה קשה וחשוכת מרפא, מכאבים ומייסורים, במטרה לשים קץ לסבלו הרב ולכאביו. סביב סוגיית המתת החסד קיימים דיונים רבים וקשים, הן ברמה המוסרית והן ברמה המשפטית. בספרות נוהגים להתייחס להמתת חסד משני סוגים: המתת חסד אקטיבית (פעילה), אשר משמעותה היא עשיית פעולה יזומה על-מנת להמית את החולה המתייסר בסבלו או לזרז את מותו, למשל באמצעות מתן סם מקצר חיים. המתת חסד פסיבית (סבילה) משמעותה היא כי לא נעשה דבר על-מנת למנוע את מותו של החולה וכי למעשה מאפשרים לו למות. זאת למשל על-ידי הפסקת מתן טיפול רפואי, תרופות, הזנה מלאכותית, הנשמה וכדומה או על-ידי הימנעות מטיפול. 
עמדת המשפט הישראלי 
איסור המתת חסד אקטיבית: ככלל, מכוח הוראות החוק הפלילי בישראל, למרות שהתאבדות איננה מהווה עבירה פלילית, הרי שסיוע להתאבדות הוא עבירה פלילית חמורה. יתרה מכך, גם אי הצלת חיים או אי מניעת מותו של אדם מקום שניתן היה להצילם, מהווה אף היא עבירה פלילית. לבסוף יש לזכור, כי מבחינת האתיקה הרפואית והאתיקה המקצועית של מרבית המקצועות הטיפוליים, אי הענקת טיפול או אי הצלת חיים מקום שהדבר אפשרי, מהווה עבירה אתית וכן רשלנות מקצועית. מכאן, שנקודת המוצא החוקית הישראלית היא כי המתת חסד אקטיבית אסורה על פי החוק. אסור בתכלית האיסור על פי המשפט הישראלי לסייע באופן אקטיבי לאדם להתאבד או לקצר את חייו באופן אקטיבי, כגון על ידי הענקת תרופות ממיתות.
היתר להמתת חסד פסיבית בתנאים מסויימים: נושא המתת החסד הפסיבית לא הוסדר בחקיקה בישראל. ההסדר המשפטי בתחום זה נקבע לאורך השנים בפסקי דין רבים ושונים שניתנו על ידי בית המשפט במסגרת פניות, שרבות מהן נעשו בתמיכת עמותת לילך .באופן מאוד כללי ניתן לסכם ולקבוע כי בכפוף לתנאים מסויימים, ניתן בישראל שלא להאריך את חייו של אדם זקן הנמצא במצב סופני – אם זהו אכן רצונו. לא ניתן ''לכפות'' הארכת חיים של אדם זקן ללא הסכמתו אם אכן מתקיימים התנאים המפורטים בהמשך. במובן זה, יש מודעות בחוק הישראלי ל''זכות להמתת חסד פסיבית''. סיכום עיקרי המצב החוקי נעשה במסגרת חוזר מנכ''ל משרד הבריאות מס' 2/96 מיום י' בשבט התשנ''ו (31.1.96) בנושא: הטיפול בחולה הנוטה למות. מסמך זה מסדיר את נושא המתת החסד הפסיבית וקובע מספר תנאים אשר בהתקיימם ניתן לסייע באופן פסיבי לאדם שלא להאריך את חייו באופן מלאכותי:
1. מצב סופני: יש לקבוע בוודאות, בצורה ברורה ומפורשת, כי החולה נמצא במצב סופני בלתי הפיך וסופני. לשם כך יש צורך באבחנה ברורה של המחלה ובהערכה רפואית מבוססת היטב, כי אומנם אין בטיפול הרפואי כדי להציל את חיי החולה וכי מהלך המחלה ותוצאותיה הפטליות הם ודאיים עד לבלי יכולת רפואית לשנות זאת. אבחנה והערכה אלה יתקבלו על-ידי שני רופאים שאינם קשורים זה בזה אשר אחד מהם, לפחות, מנהל מחלקה.
2. אבחנה בין טיפול נחוץ לטיפול חריג: כאשר ברור, מבחינה רפואית, כי החולה נמצא במצב כאמור, על הרופאים לשקול, על-פי מצבו של החולה, מהו טיפול נחוץ שיקל על סבלו ויאריך את חייו ומהו טיפול חריג ומיותר ושרק יאריך את התהליך הטבעי של המוות. עמדה אתית זו ראוי לקבל על-ידי צוות ובו לפחות שלושה רופאים ושאחד מהם מנהל המוסד הרפואי או רופא בתפקיד מנהל מחלקה בתחום ההתמחות המתאים.
3. רצון החולה ו''סירוב מדעת'': ההחלטה על אופן הטיפול צריכה להתקבל בהתחשב ברצונו של החולה. אם החולה הביע התנגדות לטיפול מן הסוג הנדון, או אם גילה דעתו כי הוא אינו רוצה לחיות סוג זה של החיים הצפוי לו אם יקבל את הטיפול האמור, כי אז אין לכפות עליו חיי ייסורים על-ידי ביצוע הטיפול, ובלבד שהביע את רצונו באופן שאינו נתון לספקות. צריך לוודא ולדקדק כי סירובו של החולה לטיפול הוא ''סירוב מדעת''. לשם כך צריכים להתקיים התנאים הבאים: 
א. שהחולה קיבל את ההחלטה בהיותו בדעה צלולה ובכושר שיפוט תקין לגבי ההכרעה הנדרשת. יש חשיבות למודעות כי יש מצבים ומחלות שגורמים להצגה מעוותת של המציאות ופוגמים ביכולתו של החולה להבין את מצבו, שעה שבמובנים אחרים הוא מסוגל לדאוג לצרכי חייו, וצריך לתת על כך את הדעת.
ב. שהחולה הבין את מהותו של הטיפול המוצע, את השלכותיו, ואת הסיכויים הגלומים בו.
ג. שהחולה יודע ומבין, באופן בלתי אמצעי, את סוג החיים, צורת החיים ואיכות החיים הצפויים לו אם יבוצע בו הטיפול, וכי הוא חושש מחיים כאלה ומעריך אותם כגרועים עבורו ממועד קרוב יותר של המוות.
ד. שעמדתו של החולה מבוססת על הערכה נכונה של מצבו, ולא על הערכה פסימית של הפרוגנוזה, שאיננה תואמת את ההערכה הרפואית.
ה. שסירובו של החולה לטיפול איננו פרי של לחץ חברתי או משפחתי, שהוא נובע מרצונו החופשי והבלתי תלוי, ומשיקולים של מצבו שלו כתוצאה מן הטיפול ולא של השלכותיו על אחרים. לעניין זה ראוי להבחין בין חשש ליפול לנטל על הזולת – אשר לגביו ניתן להניח את דעתו של החולה כי מקורביו מעדיפים את חייו, גם במחיר של הנטל הכרוך בכך, על פני אובדנו – לבין הקושי הרגשי והנפשי של חולים מסויימים מעצם היותם תלויים באחרים. רוב החולים סובלים מן התלותיות שנכפתה עליהם, אולם בדרך כלל רצון החיים חזק יותר וכושר ההסתגלות גובר.
ו. שהחולה קיבל תמיכה וסיעוד נפשיים וכי הצוות הרפואי נתן לו הרגשה כי אינו מטרד וכי יש נכונות לטפל בו ובכל צרכיו עד לרגע האחרון.
4. הקפדה על הליך קבלת החלטות תקין: 
א. להקפיד כי הערכת כשירותו של החולה להכריע בשאלה הגורלית של קבלת טיפול מאריך חיים, תיעשה על-ידי מומחה בפסיכיאטרייה, ותתועד בחוות דעת מתאימה.
ב. על הרופא לרדת לחקר הסיבות לסירובו של החולה לטיפול מאריך חיים, ולתקן טעויות ואי הבנות של החולה לגבי הערכת מצבו והערכת הטיפול המוצע והשלכותיו. הרופא יכול להיעזר, לעניין זה, בצוות הסיעודי, בעובדת הסוציאלית ו/או בפסיכולוג, ובמידת הצורך אף בבני המשפחה. אולם האחריות להבהרת העובדות הצריכות להערכת סירובו של החולה, ולקיום דיון ראוי עם החולה, חלה על הרופא הממונה על הטיפול בו.
ג. בשל כובד העניין, יש להקפיד כי ההערכה אם סירובו של החולה עונה על התנאים של ''סירוב מדעת'' תתקבל על-ידי הצוות המטפל (רופאים, אחיות ועו''ס) ביחד עם מנהל המחלקה או סגנו.
ד. יש לאפשר לחולה להגיש, אם רצונו בכך, חוות דעת רפואית מטעמו אשר תעמוד על הגורמים הרלבנטיים כאמור בחוזר זה ואם רצונו בכך, יוכל להגיש גם מסמך משפטי שבו הצהיר על רצונו.
5. כיבוד רצון החולה: אין לכפות על החולה הסופני טיפול שהוא מסרב לו במודע, ואשר עלול לגרום לו סבל ופגיעה בגופו, ובכבודו ובצלם האדם שלו, כאשר מדובר בטיפול שאין בו אלא הארכה מלאכותית של תהליך סוף החיים. ראוי לחפש אלטרנטיבות שיהיו מקובלות על החולה, לרבות אפשרות העברתו של החולה לביתו או להוספיס, אם מבחינה רפואית ניתן לעשות זאת. אם מדובר בטיפול שנועד להקל על סבלו ומצוקתו הזמנית (כגון במצב של חנק), רשאי הרופא לתתו אף מבלי לשאול לרצון החולה, אם מבחינה מצפונית הוא רואה חובה לעצמו לעשות כן. הכוונה בעניין זה היא לטיפול מיידי לצורך הקלה זמנית במצב אקוטי ולא בטיפול מתמיד ומתמשך.
6. תיעוד ורישום: החלטה לכבד סירוב של חולה לטיפול מאריך חיים תתועד ברשומה הרפואית, תוך פירוט מרבי של הנימוקים להחלטה והדיונים עם החולה. על הרופאים למקד את מאמציהם בהקלה על מכאוביו, ייסוריו וסבלו של החולה, נושא בעל קדימות עליונה בטיפול הרפואי, בפרט לגבי חולים סופניים.
7. חופש המצפון של הרופאים: בכל מקרה, אין לכפות על רופא לבצע החלטות העומדות בניגוד למצפונו ולהכרתו כרופא. אם הרופא חש כי אין הוא יכול להשלים עם החלטה שמתקבלת בסיום הבירור כאמור לעיל, יש מקום כי יעביר את הטיפול לרופא אחר.
דוח שטינברג והחולה הנוטה למות: לא ניתן לסיים את סוגיית הדיון בהמתת החסד ללא ציון העובדה כי בפברואר 2000 התמנתה וועדה מקצועית רחבת הקף בראשותו של פרופ' אברהם שטינברג, על-מנת לדון בסוגיית המתת החסד. וועדה זו הפיקה דו''ח מקיף, הכולל את הצעת חוק החולה הנוטה למות . הצעת חוק זו זכתה לתמיכה רחבה של גופים וקבוצות רבות בחברה הישראלית, ואמורה להסדיר בצורה הרבה יותר ברורה ומקיפה את סוגיית המתת החסד והזכות למות בכבוד בישראל. את הדוח ניתן לראות באתר משרד הבריאות, ותוכנו לא ייסקר באתר זה . ביום 23.5.04 החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק החולה הנוטה למות, שהוגשה על-ידי שר הבריאות, דני נוה, לאחר שאימץ את המלצותיה של הועדה בראשות פרופ' שטיינברג. ביסוד ההחלטה: תתאפשר המתת חסד בדרך של מניעת טיפול (אי מתן תרופות ו/או ניתוח חירום), אך לא ''המתה אקטיבית'' בדרך של ניתוק מכונת הנשמה, למשל.

הסבר על פרקי החוק