פרק טו. לשון הצוואה ופרשנותה

פרק טו. לשון הצוואה ופרשנותה

 

לשון הצוואה המחוקק מעניק למצווה מרחב בחירה באיזו לשון תיכתב צוואתו, כל עוד ברור מן המסמך כי הכוונה היא לצוות. המצווה רשאי לכתוב את צוואתו תוך שימוש בלשון של מתנה, מחילה, הודאה או בכל לשון אחרת. במקרה של ספק, בית המשפט צריך להשתכנע כי המצווה גמר בדעתו והתכוון לצוות ולא מדובר באמירה כללית ממנה אי אפשר ללמוד על כוונתו הברורה של המצווה, או לשון של עצה או בקשה. כפי שנאמר ''תהא הלשון שנוקט בה המצווה אשר תהא, חייבת היא להצביע על כוונתו לתת או להעניק בצורה מחייבת, ולא בלשון בקשה גרידא.''

פירוש הצוואה 
הפנייה לכללי הפרשנות המפורטים להלן תיעשה רק במקרה בו לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים:
1. מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בביטוי ''אומד דעתו של המצווה'' הכוונה היא לכוונתו ולרצונו של המצווה. רק כשכוונת המצווה אינה ברורה מתוך הצוואה עצמה, פונים לנסיבות החיצוניות ונעזרים. 
2. במקרה בו ניתן לפרש צוואה בפירושים שונים, בית המשפט יעדיף לפרש אותה כניתנת לקיום ולמימוש, ולא יפרש אותה כבטלה. הרעיון הוא לנסות ככל הניתן ולקיים את דברי המת, והדבר בא לידי ביטוי בעיקרון פרשני זה אשר מנחה את בתי המשפט במקרים הבאים בפניהם. 

הסבר על פרקי החוק