אחת מתוכניות הביטוח הסוציאלי הראשונות שאומצו במסגרת חוק הביטוח הלאומי בישראל [נוסח משולב], תשנ''ה-1995 (להלן: חוק ביטוח לאומי) הייתה הזכות לקצבאות זקנה. קצבאות הזקנה, כפי שעוצבו בחוק הישראלי עוד בראשית שנות ה-50 מבוססות על עיקרון של כיסוי אוניברסלי, המעוגן בקריטריונים אוביקטיביים ובסמכות חובה, שהפעלתה אינה מותנית בהוכחת נזקקות כלכלית.
זכות קשישים: על המוסד לביטוח הלאומי חלה חובה ליידע מבוטחים על זכותם להגיש תביעה לקבלת גמלת זיקנה - תא"מ 8227-07-08, פרידמן נ' המוסד לביטוח לאומי.
תא"מ 8227-07-08 , פרדימן נ' המסוד לביטוח לאומי - (כב' השופט יואב פרידמן)
התובעת התאלמנה והחלה לקבל קצבת שארים מהמוסד לביטוח הלאומי. שנה מאוחר יותר בהגיעה לגיל 60 היא היתה זכאית לקבלת קצבת זיקנה-אך סברה בטעות, כי בשל כך שהיא מקבלת קצבת שארים אין היא זכאית לקבל קיצבת זקנה. בית המשפט קבע, כי על המוסד לביטוח לאומי חלה החובה לידע את מבוטחיו בדבר זכאותם על ידי משלוח מכתב המפרט את זכויותיהם. במידה והמבוטחים לא מימשו את זכותם, על המוסד לביטוח לאומי לשוב ולשלוח למבוטח מכתבים מידי שנה. במידה ונגרם לזכאי קבצבת הזקנה נזק כתוצאה מאי משלוח ההודעות, ישא המוסד לביטוח לאומי בנזק על ידי תשלום הקצבה רטרואקטיבית החל מיום תחילת הזכאות.
הגדל
הקטן
